ועדה מקומית אינה רשאית לדרוש מיזם תכנית להפקיד בידיה כתב שיפוי ולהעביר אליו את נטל הפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה

<ראו עדכון חקיקה מיום 05/04/17 שהסדיר את עניין כתבי השיפוי – סקירה באתר על תיקון 115 לחוק התכנון והבניה>

בפסק דין של בית המשפט העליון (כב' השופט דנציגר בהסכמת השופטים ניל הנדל וענת ברון), שניתן לפני מספר ימים (15/12/16), נקבע כי ועדה מקומית אינה רשאית לדרוש מיזם המפקיד תכנית להפקיד בידיה כתב שיפוי, על מנת שבפועל היזם יישא בפיצוי במקרה של תביעות פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. בכך שם בית המשפט סוף לפרקטיקה שהשתרשה,  קיבלה ביטוי בתקנונים של תכניות ואף קיבלה גושפנקא בפסיקה, לפיה רשאית הוועדה המקומית לדרוש כתבי שיפוי מהיזמים.

סעיף 197 הנ"ל קובע את זכותו של בעל זכות במקרקעין לפיצוי מהוועדה המקומית בגין פגיעה במקרקעין עקב תכנית, בכפוף לפטורים הקבועים בסעיף 200 לחוק ולמגבלת הפטורים הללו ("ובלבד שהפגיעה אינה עוברת את תחום הסביר בנסיבות הענין ואין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים"), וזו לשונו:
"(א) נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200.
(ב)  התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית; שר האוצר רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף אם כבר עברה התקופה."

למול זכות זו של בעל מקרקעין שהייתה בהם פגיעה, קיימת חובה של הוועדה לפצות את בעל המקרקעין שהתכנית גרמה לפגיעה במקרקעיו. השתרש נוהג בקרב הוועדות המקומיות, להסיר מעצמן את החבות בתשלום הפיצוי ע"י דרישה שהיזמים יפקידו בידי הוועדה כתבי שיפוי. בית המשפט העליון עשה לכך סוף.

נקבע כי אין מקור נורמטיבי המסמיך את הוועדה המקומית לדרוש הפקדת כתב שיפוי מהיזם ומתוקף עיקרון חוקיות המינהל, הוועדה המקומית אינה רשאית לחייב יזם התכנית לשלם את הפיצוי במקומה. מכאן נובע כי אין לה גם סמכות לדרוש מאת היזם להפקיד בידיה כתב שיפוי, שזו בדיוק משמעותו – העברת נטל תשלום הפיצוי ליזם. עוד צוין בפסק הדין, כי בפסיקה של בתי המשפט המחוזיים לפיה מדובר בפרקטיקה רווחת, לא הייתה התעמתות חזיתית עם שאלת חוקיותה של הפרקטיקה הזו, שפסיקה קודמת של העליון קבעה כי היא מוטלת בספק. עתה נתנה החותמת הסופית להיותה בלתי חוקית.

בית המשפט אף דחה טענת שיהוי, בחוזרו על ההלכה כי פגיעה בשלטון החוק עשויה לגבור על שיהוי. נקבע כי האינטרס הציבורי מצדיק את קבלת הערעור על אף שהיה שיהוי, "נוכח העובדה שמדובר בפעולה שנעשתה, בסופו של יום, בהיעדר סמכות, ובתופעה רחבה שמשפיעה על גורמים רבים".

ע"א 5958/15 ‏ ‏ פרחי ביקל בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה – ראשון לציון‏ (פורסם בנבו, 15/12/16)

גלריה | פוסט זה פורסם בקטגוריה ועדה מקומית לתכנון ובניה, עדכוני פסיקה, תכנון ובניה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.